חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

כשאין אוכל בבית / י. ברזל

כן, נכון, כולנו חושבים שהיום אין אנשים בישראל שממש רעבים לאוכל. הרי יש קהילות תומכות, יש שכנים, יש ארגוני חסד ואפילו יש לא מעט אתרים של גיוס המונים. אז קצת קשה בתזרים המזומנים לחלק מהאנשים. לחלקם אולי יש חובות. אבל אוכל? אוכל בסיסי יש לכולם. כך אנחנו בטוחים, או אולי מנסים להרגיע את עצמנו.
הבעיה היא, שהקביעה הזו רחוקה מאוד מהמציאות. הנה למשל סיפור מזעזע, שנחשף ממש החודש בסניף של חסדי נעמי במרכז הארץ.

הגברת ב. נתמכת קבועה ע"י חסדי נעמי ומתנדבת בעצמה בסניף המקומי, ביקשה בתחנונים להגדיל את סל המזון הניתן למשפחה מאחר וההכנסות שלהם פחתו. נציגי הארגון הגיעו לביקור בבית המשפחה ונדהמו ממה שגילו.
בבית מתגוררים זוג ולהם שני ילדים, בני 3 ו7. אבי המשפחה סובל מסכרת קשה, מחלת כליות ועוד מכלול בעיות רפואיות. האם אינה עובדת מאחר והיא חולת אפילפסיה.
במהלך השנים המשפחה התקיימה בקושי רב ממכירת מתכות וחפצים ישנים שמצא האב בפחי אשפה, יחד עם קצבת הנכות ומשלוחי המזון מחסדי נעמי הצליחה המשפחה לשרוד, אך רק עם מוצרי צריכה בסיסיים כשעל חלק גדול מהתרופות הם מוותרים משיקולים כלכליים.
לנוכח זאת, חלה החמרה לאחרונה במצב בריאותו של האב ומחלת הסכרת פגעה בראייתו, כתוצאה מכך כמעט שאינו יוצא מהבית וההכנסה המועטה ממכירת גרוטאות שהחזיקה את ביתם, פסקה. המשפחה ניסתה לצמצם עוד ועוד בהוצאותיה, אך משכלו כל הקיצין, פנו לחסדי נעמי בבקשה לתגבר את הסיוע ומצרכי המזון שנשלחים אליהם.
לנוכח המראה הקשה, שוגרו למקום חבילות סיוע באופן מיידי מהמרכז הלוגיסטי של חסדי נעמי, בנוסף פעילי לב נעמי נרתמו לסייע במימון תרופות ומכשור רפואי.
צרנו לשיחה קצרה אך מלאה תוכן ועשייה עם אנשי החסד, המלאכים של חסדי נעמי.
ארגון חסדי נעמי, הפועל מזה כ-31 שנים, הוקם על ידי איש אחד, בעל חזון, הרב יוסף כהן. הכל החל כשהוא לקח את ילדיו לבית הספר, והבחין בילדים שבאו יחד עם בניו לכיתת הלימודים, עם תיקים קרועים ובגדים בלויים. "רחמיו נכמרו על המשפחות המסכנות", משחזרים היום בחסדי נעמי את אותם ימים, ובמו ידיו הוא עבר מבית לבית, אסף מצרכי מזון וחילק אותם לעניים. זו הייתה ההתחלה. אבל עם הזמן נוסף מערך התנדבותי שלם, הוקמו מחסני איסוף, פוזרו ניידות לאיסוף מוצרים.

במבט אחור, קשה לזהות את אותה התחלה צנועה. כיום, כשהארגון מחזיק באופן קבוע למעלה מרבבת משפחות, זאת חוץ מעוד אלפי משפחות המקבלות תמיכה מידי תקופה, ובשורות הארגון חברים 20 אלף מתנדבים ומתנדבות, הפועלים ב-42 תחנות בכל רחבי הארץ, ההתחלה נראית כמו משהו בלתי מציאותית. אבל זה קרה, וזה קורה כל הזמן ובכל מקום.
בין המתנדבים, נוספים נציגי בנינים האמונים על איסוף מצרכי מזון לנזקקים בין השכנים והעברתם על ידי נהגי העמותה למרכזי המיון והאריזה ומשם לחלוקה למשפחות.
גם צורת החלוקה, היא משהו מיוחד במינו. העיקר לשמור על כבודם של המקבלים. הארגזים הניתנים למשפחות ולאלמנות הנזקקות, נשלחים אליהם על ידי שליח מחברת משלוחים, זאת על-מנת להסוות את מטרת השליחות ולמנוע מבוכה מהאישה והילדים.
שוחחנו עם מנהלי תחנת החלוקה בעיר בת-ים, שמטבע הדברים מעניקה מענה לא רק לעיר זו בעצמה אלא גם לערים נוספות בסביבה.
"כל השנה זה רעידת אדמה מה שקורה אצלנו, אנחנו עמותה עם בקשות כל הזמן", מסבירים לנו בתחנה. "הבקשות אגב הן לא רק מהמשפחות, משרד הרווחה כל שעה מתקשרים מכל הארץ להביא חבילות.

"אנשים באים אליהם, למשרד הרווחה, ואין להם אפשרות לתת מענה לכל אחד. כל אחד שמגיע משם, הוא עם תיק רציני של בעיות, הם בודקים ואז מתקשרים אלינו, מעבירים לנו דו"ח מפורט על מצב המשפחה, ואנחנו יודעים, לצערנו, שכל משפחה שמגיעה ממשרד הרווחה, היא משפחה אומללה שחייבת דחוף סיוע".

בשלב ראשון, כך הם מסבירים לנו, יש את ה"עזרה ראשונה". "מייד במקום אנחנו מאשרים להם ארגז מצרכים, או סל לחג, תלוי לפי הזמן. מביאים להם פירות, ירקות, מטרנה וכל מצרכי היסוד. השלב הבא הוא הכנסה למעגל הנעזרים הקבוע. אנחנו ממלאים ניירת, מקבלים דו"ח מהעובד הסוציאלי ומהבנק, ואז, בכפוף לוועדה שבודקת, אנחנו ממשיכים את התמיכה הקבועה".
המצרכים, כולם, מגיעים מהלב של הארגון, המרכז בבני ברק. "אנחנו מקבלים מהם את הכל", אומרים לנו בתחנת בת ים. "המשאיות הענקיות, יוצאות מהערבה עד הגולן כל יום, ואוספות את המצרכים מהספקים, ואז הן מגיעות בלילה לבני ברק, שם פורקים את הסחורה הרבה, תוך כדי שמסדרים אותה כבר לארגזים לתחנות השונות.
"אנחנו מקבלים מסודר את המצרכים, ואז, בתאריך קבוע מראש, המשפחות מגיעות אלינו, על פי הזמנה ועם הרשימה הם מקבלים, הם רק צריכים להגיע למקום לקחת וללכת".
אבל אם כל השנה זו "רעידת אדמה", כפי שהם הגדירו, הרי שבערבי חגים זה הופך לצונאמי של ממש, וזאת מעבר לעובדה שהחבילות הקבועות גדלות מטבע הדברים, כדי לספק את צרכי כל החגים, הרי ששבועות ארוכים קודם לחג מתחילים הטלפונים.

"כולם נזכרים לפני החגים שאין להם מה לאכול", אומרים בחסדי נעמי בצער רווי בלמידה ארוכת שנים של מצוקת השני, "וזה חוץ מהאלפים שמקבלים כל השנה, בזמנים האלה מגיעות לא מעט משפחות חדשות".
תוך כדי השיחה איתנו, השיחה נעצרת לכמה דקות. "הגיעה אלינו הרגע אשה מנתניה, מבוגרת, והיא בוכה שאין לה אוכל לחג. היא כל כך רוצה לכבד את החג, אבל מבקשת בקבוק יין לקידוש ועוד כמה מצרכים לסעודת החג. זה שובר את הלב.

"ההבדל בין השנה לכל השנים הרבות שאנחנו פועלים בחסד", אומרים לנו בחסדי נעמי, "הוא שפעם זה היה משפחות ברוכות ילדים שהיו באות לבקש עזרה, היה להם קשה עם שמונה או עשרה ילדים. אבל היום אנחנו מקבלים פניות מצעירים עם שלושה ארבעה ילדים, שבאים ומבקשים עזרה. ההוצאות היום כל כך גדולות ולא נשאר להם כלום. כל התשלומים הולכים לשכר דירה, לביגוד, למוסדות חינוך, ומשפחות צעירות נקלעות לחרפת רעב. זה מצב שלא היה אף פעם לצערנו".
והמשפחות מקבלות מענה. ובכבוד. מחסדי נעמי יתקשרו אליהן לאחר זמן קצר ויתאמו זמן ומקום נוחים, שלא יתביישו, שלא יחשדו בהם שהם מקבלים צדקה.

ואם בכל השנה יש משפחות רבות שמקבלות סיוע, הרי שבערבי חגים, המספר מכפיל את עצמו ואף יותר. ובשביל לעמוד בעומסים הללו, המתנדבים פועלים כל היום, כל הלילה, ועד כניסת החג ממש. "זה רגיל אצלנו", הם מספרים. "אנחנו כבר לפני הדלקת נרות, ומגיע טלפון על משפחה שאין לה אוכל לחג. וגם עם זה אנחנו מצליחים להתמודד. למדנו להכיר את מצוקתה של משפחה שאין לה, ועם זה אנחנו מקבלים כוחות להצליח לעזור לכולם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נהניתם?! שתפו...